למה לאמנים המובילים בארץ אין מודעות לחשיבות האינטרנט?  
 
 
 
 

את המאמר הזה, שנכתב בכדי לבכות בפומבי את הנוכחות הסמלית מדי של המוסיקה הישראלית באינטרנט, אני רוצה להתחיל בסיפור:
יום אחד, לפני כשנתיים, ראיתי את ערן צור יושב בבית קפה בסמוך לביתי. זה היה בדיוק יום אחרי שראיתי אותו מופיע במועדון הקמלוט התל-אביבי.
רציתי לפנות אליו ולהגיד לו: "היית גדול אתמול, ממש יופי של הופעה", אבל הנחתי שהוא לא רוצה שיפריעו לו באמצע הקפה, והתאפקתי.
אבל זה לא כל מה שרציתי להגיד לו. רציתי גם לשאול אותו שאלה. "ערן", כך שאלתי אותו בדמיוני, "איך זה שלזמר כמוך אין אתר באינטרנט?".
בכל מדינה שלא נמצאת (פיזית או מנטלית) בעולם השלישי כבר היו קמים לצור לא מעט אתרי מעריצים באינטרנט. בארה"ב לזמרים מסוגו לא קשה למצוא אפילו webrings (אסופת אתרי אינטרנט על אותו נושא, שמקשרים אתר אחד לשני).
אבל אצלנו - יוק. אחרי שנוכחתי לדעת שאם אמתין בחוסר מעש, כנראה שלא יעלה בדרך פלא אתר העוסק בצור ויצירתו, לקחתי יוזמה ועם ידע דל מאוד בHTML הקמתי אתר כזה בעצמי.
במהרה הפך האתר להיות האתר הרשמי של ערן צור, כאשר הוא מצידו מספק מידע שוטף ואת שאר העזרה הדרושה לניהול אתר מעודכן. צור מספר שביקש מספר פעמים מחברת התקליטים שתיזום הקמת אתר רשמי שלו, ושם דחו את העניין כל פעם, עד שבאה היוזמה שלי, שהפכה את בקשתו זו ללא רלוונטית. וככה עובדת תעשיית המוסיקה הישראלית בנושא אתרי אמנים. או שלא עושים כלום, או שעושים משהו קטן בשביל לצאת לידי חובה, או שמחכים למעריץ שיעשה את העבודה ויחסוך מהם את כאב הראש. ככה אתרים של "היהודים", מתי כספי (אולי האתר הטוב ביותר בארץ בנושא) ועוד, הפכו מגחמות של מעריצים ששאפו לתיעוד הולם של המוסיקאים האהובים עליהם, לאתרים הרשמיים של אותם מוסיקאים.
אבל האמת היא שלא כל אתרי המעריצים זוכים לעדנה שכזו.
בחורה מוכשרת בשם קרן שגב הקימה אתרים יפים ומושקעים לעברי לידר ובן ארצי, והופתעה לגלות שהיא בסכנת תביעה משפטית מטעם אקו"ם, מכיוון שפירסמה באתרים את מילות השירים של השניים. העובדה ששני האתרים אושרו ע"י הזמרים לא הפריעה לאקו"ם להמשיך באיומיה, עד שכתבה ב"דו"ח אמין" המנוח של עידו אמין חשף את הסיפור וגרמה לאקו"ם להתקפל.

במסגרת תפקידי כמנהלו של פורום מוסיקה ישראלית של YNET, יזמתי רשימה המאגדת את כל אתרי המוסיקה הישראלית הקיימים (למיטב ידיעתי). מי שיסתכל בה יופתע לגלות שבעוד שלאין ספור להקות צעירות ואלמוניות יש כבר אתר אינטרנט מקיף למדי, דווקא לאוראקלים הגדולים של המוסיקה העברית אין כל נוכחות וירטואלית. ליהודה פוליקר אין אתר, לשלמה ארצי יש רק כמה אתרי מעריצים, ולריטה היה אתר שהוקם ותוחזק ע"י מעריץ נלהב, שסגר אותו בזעם לאחר שלטענתו לא קיבל את היחס הראוי ואת שיתוף הפעולה המתבקש מהכוכבת.

לא ברור למי צריך לתת פה שיעורים פרטיים בהכרת חשיבות האינטרנט, בין השאר כמדיום יחצ"ני. האם זה לאמנים, לחברות התקליטים או לשניהם?
אם וכאשר יחליט אחד מהגורמים ללמוד את הנושא יותר לעומק, מומלץ שיתחיל בבדיקת הקורה בניכר. שם אין זמר, זמרת או להקה שאין להם אתר אינטרנט מושקע ודינאמי, עם דיסקוגרפיה מלאה, תאריכי הופעות (פעמים רבות עם לינק ישיר לקניית כרטיסים, קונספט שייושם אצלנו ככל הנראה בסמוך לחתימת הסכם שלום כולל בין ישראל לכל העולם הערבי), גלריית תמונות, צ'ט על טהרת הג'אווה ושאר כל טוב. רוב חברות התקליטים האמריקאיות גם קונות domain עם שם האמן. כשבאטלנטיק רקורדס עושים אתר לטורי איימוס, לא שמים אותו ב www.atlantic.com/tori אלא קונים את www.tori.com. לפחות בנושא זה אפשר לדווח על התקדמות, והיום כבר אפשר למצוא אתרי אמנים עם כתובות "אמיתיות", כמו למשל האתר שבו אתם נמצאים כרגע – www.hemi-rudner.com.

האתר של חמי רודנר הוא אולי האתר הראשון בתחום שהאמן עושה בו שימוש של ממש, ככלי תקשורת ולא רק כיחצ"ן וירטואלי. נכון להיום, רודנר הוא היחיד שמכניס חומרים חדשים פרי עטו לאתרו, והוא אף מגדיל לעשות ומנהל את הפורום שבו, שם הוא מקפיד לענות על שאלות הגולשים ומתקשר באופן שוטף עם הקהילה שנוצרה שם.
כמה חבל שאין עוד אמנים שמשכילים לנצל את המדיום הזה בתבונה כזו...